'כי דבש ניגר מריח הדרים'

ריח הפרדסים שעולה באוויר בתקופת האביב תמיד מעניק לי תחושה של בית.

זה הריח המוכר והאהוב מהטיולים עם סבא ישי בפרדס התפוזים שלו ליד ביתו בכפר חגלה שבעמק חפר.

בעצם, השורשים שלנו כמשפחה של דבוראים התחילה בפרדס ההדרים שסבא נטע אי שם בשנות החמישים, מיד לאחר שהתחתן עם סבתא והם החלו להקים את המשק החקלאי שלהם.

באחד הימים שהגיע לעבוד בפרדס הצעיר, הוא מצא נחיל של דבורים.

סבא שמצא עניין וסקרנות בכל דבר שקשור בטבע, החליט לקחת את הנחיל ולגדל אותו.

באותה תקופה המים לגידולים החקלאיים היו יקרים מאד וסבא חיפש ענף חקלאי שלא דורש מים רבים.

נחיל הדבורים שמצא, ענה לו על החיפוש וסבא החליט להתמקצע בענף הדבוראות. אז, קראו לו 'כוורנות'.

בכפר היה מגדל דבורים וותיק שסבא ביקש ללמוד ממנו דבר או שניים בתחילת דרכו, אך ה'כוורן' הוותיק אמר לסבא שלא כדאי לו לגדל דבורים כי זה מקצוע שדורש דייקנות רבה והרי "שאתה לא דייקן בכלל", כך אמר לו.

סבא שמע את עצתו ותשוקתו למקצוע גברה עוד יותר- "הרי אם אומרים לי שאני לא דייקן, אני יוכיח לו עד כמה שאני כן דייקן", כך סיפר כשחיוך שובבי על פניו .

וכך, מנחיל אחד שמצא על העץ בפרדס הוא הקים מכוורת והדביק את כל בני ביתו באהבה לדבורים ולדבש.

מכיוון שלסבא היו פרדסים, הוא העמיד את הכוורות שלו בין שורות ההדרים שהדיפו ניחוחות משגעים, ומהן רדה את דבש ההדרים. בתמורה, הדבורים גם האביקו את פרחי ההדרים, כך שכל הצדדים נהנו.

היה זה דבש נוזלי ובהיר, כמעט שקוף, עם ריח הדרים משכר וטעם גן עדן.

אבא מספר שכילד הוא הכי אהב לעמוד ליד מכונת הרדייה וללקק את הדבש ישירות מחלת הדבש ולא הצליח להפסיק.

לימים, אבא, שבחר להמשיך את המורשת הדבוראית של אביו והקים עם אמא את המכוורת שלנו באלון הגליל, נוסע בכל אביב עם משאית עמוסת כוורות אל הפרדסים בעמק חפר- אל נוף ילדותו, שם הדבורים אוספות צוף עם הטעם המוכר והאהוב והופכות אותו לדבש הכי נוסטלגי שלנו – דבש טהור וטבעי עם טעם של פעם.

ובסוף יום עבודה, כשהוא פושט את חליפת הדבוראי הלבנה וה'מסווה' (כובע נגד עקיצות הדבורים) הוא עולה בחזרה למשאית ונוסע לבית הוריו- לקפה וחיבוק.

להזמנת דבש הדרים עם טעם של פעם >